בעקבות מזמוריו של דוד המלך / פרק קל”ז
חן כץ
א עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל–שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ.
ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר– וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה:
שִׁירוּ לָנוּ, מִשִּׁיר צִיּוֹן.
ד אֵיךְ–נָשִׁיר אֶת-שִׁיר-ה’: עַל, אַדְמַת נֵכָר.
ה אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם– תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
ו תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי– אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם– עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
ז זְכֹר ה’, לִבְנֵי אֱדוֹם– אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
הָאֹמְרִים, עָרוּ עָרוּ– עַד, הַיְסוֹד בָּהּ.
ח בַּת-בָּבֶל, הַשְּׁדוּדָה:
אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ– אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
ט אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ– אֶל-הַסָּלַע.
את פרק תהילים זה כותב משורר שנמצא בבבל, בגלות, בארץ נכריה.
המשורר מתאר את המצב העגום של ישראל בגלות. העם יושבים על נהרות בבל, בוכים וזוכרים את ציון- ירושלים. שובי העם ביקשו מהם לשיר שיר משירי ציון, אך העם עונים שאין הם יכולים לשיר את שיר ה' כשהם בגלות- "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?"
אדמת נכר אולי אדמה שמנוכרת לנו בניגוד לארץ ישראל שהיא המקום בו נולד העם היהודי עוד לפני שנולד – ארץ ישראל היתה הרחם שלנו, שם נבנתה האומה על ידי אבות האומה אברהם יצחק ויעקב.
הארץ הזו נקראת ארץ זבת חלב ודבש היא כאם המניקה את בניה חלב. ולאורך כל הדורות ידע עם ישראל כי ארץ ישראל היא המקום היחיד בו יוכל להגשים את ייעודו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש שמתוה את דרך המוסר האלוקית לכל העולם לעשות צדקה ומשפט.
לכן הגולים בבבל מסרבים לשיר את שיר ה' על אדמת ניכר. השיר הוא תלוי מקום, השראה, מצב רוח, וקדושה ולא בר ביצוע סתם ככה ללא תנאים אלו.
בהמשך המזמור הגולים נשבעים לדורות לא להתאקלם בגלות ולא לשכוח לעולם את ירושלים שממנה באו ואליה הם ישובו.
הם נשבעים שלא יוכלו לשמוח שמחה שלמה ומלאה ללא זיכרון החיסרון והגעגוע לירושלים.
המזמור מסתיים בקללה לאויבי העם. המשורר מבקש מה' שיזכור את מעשי בני אדום שהחריבו את ירושלים ולא ישכח להם את זה.
המזמור מביע את הקשר המיוחד של העם לארצו .
הארץ אשר הובטחה לאברהם אבינו ולזרעו אחריו- " כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם" (דברים יג פסוק טו),
הארץ שבחר הקב"ה להקים בה את בית מקדשו.
"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד" (דברים יא פסוק יב)
השפע של ארץ ישראל תלוי בנו, בעם ישראל במעשים שלנו, במצוות שלנו, בבן אדם לחברו ולמקום.
היא הארץ הקדושה בעולם, כי זו הארץ היחידה שטובתה תלויה בקיום המצוות: "ועתה ישראל, שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות – למען תחיו, ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוהי אבותיכם נותן לכם" (דברים פרק ד).
הרגע יצאנו מתקופת ‘בין המצרים’ שאלו ימים בהם נחרב לנו בית המקדש.
מצד אחד אסור לנו לשכוח את החורבן והחסרון הגדול שיש בעולמנו אבל מצד שני אנחנו לא יכולים לתת לאבל והשכול לשתק את חיינו. אנו ממשיכים לחיות, לשמוח ליצור ולפעול גם בתוך החיסרון.
אולם בכל שמחה אנו מנכיחים את החיסרון כדי שלא נשכח, שנמשיך, נעלה ונגיע בעז"ה לתיקונו ולהשלמתו של המקדש בעם ישראל.
התפקיד שלנו בדור הזה הוא להגביר את אהבתנו לארץ ישראל ולהגביר את הקשר והחיבור העמוק של עם ישראל לארץ ישראל.
ופה בבית ספר שדה סוסיא אנחנו משתדלים להוסיף סיורים, טיולים ופרויקטים כדי לחבר את עם ישראל, החברה כולה, לשורשים שלנו ולאהבת הארץ שלנו, ארץ ישראל!!!
בבניין הבית ננוחם!
____________________________________________________________________________________________________________________________________________
כולם רוצים שירים פשוטים / ‘עצוב למות באמצע התמוז’
אביגיל סעדה
עצוב למות באמצע התמוז- נעמי שמר
“עצוב למות באמצע התמוז
דגלי הקיץ נישאים אל על,
על ראש התורן תור הומה ולא יחדל.
כי על קיצך, ועל קצירך הידד נפל.
עצוב למות באמצע התמוז
דווקא כשהאפרסקים בשפע,
וכל הפרי דווקא צוחק בסל.
ועל קיצך, ועל קצירך הידד נפל.
עצוב למות באמצע התמוז,
עכשיו באמצע התמוז נמות
אל בוסתני הפרי שהתייתמו.
הידד אחר הידד, נפול יפול
ועל קיצך, ועל קצירך, ועל הכל…”
"אמצע התמוז" הוא מן השירים שפוגשים אותנו מידי שנה מחדש. לא משום שהמנגינה שבה להתנגנן, אלא המציאות עצמה שבה לשיר אותו. השדות כבר נקצרו, הקוצים נצבעים בגווני זהב, התאנים מבשילות והאוויר כבד – כל אלה מביאים את השיר למציאות של ממש.
תמוז הוא חודש שקשה לאהוב ממבט ראשון. לאחר האביב הירוק והפורח, הארץ משנה את פניה. ומי שמחפש רק את שיא הפריחה, עלול לראות רק יובש.
אולם דווקא כאן טמון ייחודו של החודש. מתחת למראה המחוספס מתרחש תהליך משמעותי – ההבשלה. התאנה שמגיעה לשיאה, הענבים מתמלאים במיץ מתקתק, והכול מתכונן לקצירת הפירות.
לדעתי לכך מכוונת נעמי שמר בשירתה. היא אינה מתפעלת מן הפריחה הרגעית, אלא מהרגע שבו הארץ שלמה עם עצמה, בוגרת יותר. השיר מזמין אותנו להסתכל על הארץ כפי שהיא, ועל כך כותב נתנאל אלינסון:
"ללמוד לאהוב את הקוצים של אלו שאתה אוהב – זו לפעמים משימת חיים. אבל משימה שכשמעמיקים בה מגיעים לאהבה עשירה ועמוקה לאין ערוך מאהבת האחו הירוק והנוח.
וגם באהבת הארץ, אני חושב שאתה נעשה לבן הארץ הזאת באמת, בעיקר כשאתה לומד לאהוב את קוצי השמש הלוהטת."
רעיון זה מצא את מקומו גם בעולמה של לאה גולדברג. בשנותיה הראשונות בארץ התקשתה להסתגל לנוף הצהוב, ואף כתבה ביומנה: "רציתי ביער, בירק ממש." אולם כעבור שנים הודתה כי דווקא ההתבוננות הממושכת לימדה אותה לראות את יופיים של הקוצים והדרדרים: "כמה גוונים יש בו! יום־יום אני מגלה משהו חדש."
נדמה כי שינוי זה קורה באופן ההסתכלות. היופי אינו תמיד זה המתגלה מיד לעין, לעיתים הוא דורש פשוט פשטות וזמן.
ומתווסף רובד נוסף לקריאת השיר- "עצוב למות באמצע התמוז". בחודש תמוז, אנו מציינים גם את יום פטירתה של נעמי שמר. כמן אירוניה שכזו. דווקא בחודש שעליו כתבה, ובו תיארה את ההבשלה, את הקוצים המזהיבים ואת יופייה השקט של הארץ, אנו נזכרים גם בלכתה. אך כשם שהטבע אינו פסק ממחזוריו, כך גם שיריה ממשיכים.
הטבע משתנה משנה לשנה, הפירות שבים ומבשילים, הקוצים חוזרים להזהיב – וגם שיריה שבים ונקראים באותה טבעיות, כאילו היו חלק ממחזור השנה עצמו.
ונסיים בשיר קטן שאלינסון כתב:
וְעֵת אֶפָּצַע מֵחֹד אֲבָנַיִךְ
מִשֶּׁלֶף קוֹצַיִךְ מִדּוֹק שֶׂיעַרֵךְ
אֶשְׂמַח בְּלִבִּי תַּכְשִׁיטִים הֵם פְּצָעַיִךְ
כִּבְרִית הֵם בֵּינִי וּבֵינֵךְ
הורדת המאמר בגרסה להדפסה (PDF)