על התשובה בספר המדבר
אהרן פיינסילבר
נוסע הייתי על הכביש בדרכי אל הישוב סוסיא, עובר בערוץ הנחל כשממערב מתנשא לו תל מעון וממזרח רכס מעון בואכה מדבר יהודה, ספר המדבר זהו המקום הזה, מקום בו נושק הישוב אל המדבר, מקום בו נגמרת החקלאות ומתחילה לה ארץ רעיית הצאן.
ואם כבר מדברים על צאן אני נזכר בשני רועי צאן שנפגשו כאן ממש במרחבים אילו לפני אלפי שנים, האחד הוא דוד, דוד המלך שאת דרך חייו החל כרועה המסתובב עם צאנו במדבר יהודה, בחצר האחורית של בית לחם.
אך דוד שהחל כרועה צאן הפך להיות רועה-מנהיג-דבר של אנשים, רבים התקבצו סביבו בבורחו מפני שאול כ600 איש המלווים אותו לכל מקום, מעין מיליציה קטנה, ובסיפורי הדברים בספר שמואל א אנו עדים לשליטה של דוד באנשיו, כרועה מסור ונאמן יודע הוא להובילם בדרך ולהסיטם מן המקומות הלא ראויים שאליהם הם מושכים לפעמים.
הרועה השני גם הוא תושב ספר המדבר, נבל שמו, הרבה מאוד צאן יש לו, עשיר גדול וידוע שגר ממש כאן ממערב על תל מעון בעוד את עסקיו עושה הוא בכרמל, הישוב היחיד באזור הצמוד אל מקור המים החשוב ביותר.
וכשאני חושב על רעיית צאן איני יכול שלא להיזכר בכמה מן הפיוטים של תפילות הימים הנוראים, ובמיוחד 'נתנה תוקף' עומדים בתפילה וממללים- "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה נפש כל חי" כמו הרועה היודע דרכו של כבש וכבשה, עז או עיזה מוליכם בדרך ישרה ונכונה ומחזירם הבייתה בבטחה כך שיעביר אותנו ה' תחת השבט שיהיה לנו לרועה וינחנו את הדרך.
כאן בספר המדבר עם הצאן המהלך לו אל המדבר וחוזר אל ההר למדים אנו מעט מהו דין מהם רחמים, של רועה המנהיג את צאן מרעיתו.
וכשנפגשים שני דמויות אילו של רועים המהלכים בספר מדבר יהודה, מתגלה לנגד עיננו אורה של תשובה.
דוד המהלך במדבר עם 600 אנשיו, צריך לא רק להוליכם אלא גם לדאוג לרווחתם ולכל צרכם, ועל כן כשהוא שומע על יום טוב של הרועה הגדול נבל שולח הוא את אנשיו לקבל ממנו מעט מזון ורווחה, כדי שכשמח נבל בגזוז צאנו ישמחו גם אחרים איתו, נבל ששומע את הבקשה מזלזל באנשי דוד ושולח אותם בחזרה.
וכשהם חוזרים אל דוד המדברה אל המערות והאוהלים דוד קם במהרה חוגר את חרבו ומתחיל לעלות אל ההר, לתת לנבל כגמולו על סירובו לתת לחם לרעבים שבמדבר.
ואשת נבל, אביגיל יפת התואר ובעלת החוכמה, שומעת את מה שקרה ומבינה את אשר עלול לקרות, מעמיסה כל טוב מאשר בביתה ויורדת אל דוד לעוצרו מלהרוג את נבל בעצמו, כי את אשר מגיע לנבל האלוקים יתן ולא דוד בעצמו.
דוד שומע לעצתה ודם חינם לא שופך אלא ממתין לראות כיצד ה' יטפל בנבל.
אביגיל שעולה אל ביתה מוצאת את נבל שיכור לחלוטין ועל כן היא שותקת, מחכה שיתפכח וכשזה קורה בבוקר והיין יוצא מגלה היא לו את הסוד, את המעשה שעשתה מספרת לו על כל הטוב שלדוד ואנשיו היא שלחה.
ונבל ששומע כל זאת ונבהל כל כך, "וימת ליבו בקרבו והוא היה לאבן".
לכאורה נראה לנו כי הוא כבר מת, אך לא יש עוד מעט זמן-
"ויהי כעשרת ימים ויגף ה' את נבל וימת" עשרה ימים של המתנה, עד שמת נבל והשיב את נשמתו לבוראה.
חז"ל במסכת סנהדרין (יח א) דנים בפסוק זה על נבל ושואלים מדוע היה צריך להמתין עשרה ימים?
יש מי שאומר שבכל זאת הוא נתן דבר מה לעשרה נערי דוד שהגיעו אליו בתחילה, וזכות זו עמדה לו ועוד עשרה ימים נשאר הוא חי בזכות כך.
אך יש מי שאומרים שעשרה ימים אילו, אילו עשרת ימי תשובה בהם קרוב ה' לקוראיו נמצא כאן איתנו כל כך קרוב שהרהור קטן של תשובה, צעד קטן מאיתנו וה' מקבל את תשובתינו.
זהו הזמן שניתן לנבל, עשרה ימים לשוב בתשובה על חטאתו על שלדוד שכבר היה ידוע כי עתיד הוא להיות מלך ישראל לא דאג הוא למזון ולאוכל.
נראה לי ברור כי גם נבל הגם שהיה איש רע מעללים כפי שבספר שמואל מודגש, הרי שהיה הוא בצעירותו רועה יודע את דרך הצאן את מהלכיו יודע את דרך ההנהגה את הדרך בה ה' מרחם על עמו ועוזר להם לשוב בתשובה.
אך עברו הימים נבל גדל והפך לשועה- איש עשיר ביותר, צאן רב לו וכפי שבפרשות השבוע האחרונות אנו למדים כי כרוב העושר וההצלחה כך גם גודל הבעיטה. "וישמן ישורון ויבעט"
והנה נבל הרועה הגדול אל מול דוד שמשאול מלך ישראל הוא בורח לא צאן לו אלא כמה אנשים ריקים ופוחזים ומיהו בכלל שיציג את כף רגלו בבית נבל הגדול.
דוד יודע את מקומו, שמכיר את הקב"ה את גודלו ואת קוטנו של אדם דברים שלמד וספג היטב בעת שמהלך הוא במדבר עם הצאן או עם אנשיו.
ומולו עומד נבל שמרוב עושר את ה' הוא שוכח וממילא בדוד הוא מזלזל ואת אנשיו חזרה למדבר שולח.
אך ה' ברחמיו גם לאיש רע מעללים, רחמים הוא שולח, עשרה ימים של המתנה, עשרה ימים שרגע הוא מחכה, ממתין, לפני שנבל מת ניתנה לו ההזדמנות לאסוף את עצמו מחדש ולחזור בתשובה לשוב אל ה' ולטהר את ליבו מכל הגאווה והטומאה.
בכל המחשבות האילו הנה אני כבר בשער לישוב סוסיא, תיכף אכנס אך רגע לפני אני מסתובב עולה אל רכב מעון אחרי כאילו מחשבות צריך קצת תצפית למדבר, עולה במעלה הרכס עומד למעלה ומביט ימינה ושמאלה.
הנה תל מעון הנה המדבר כאן הכל קרה, כאן עמדו זה כנגד זה שני אנשים שניתנה להם האפשרות לשוב בתשובה, האחד מיד תפס את האפשרות וממנו דרכי תשובה ניתן ללמוד בבהירות והשני הגם שניתנה לו ההזדמנות, עשרה ימים של המתנה זנח הוא את דרך התשובה ולאחר עשרה ימים נגפו ה' לבית עולמים.
זה ממש כאן קרה, אני עוצם עיניים מדמיין את כל המקרה ולעצמי חושב, בימים שכאילו עשרת ימי תשובה חייבים אנו לזכור סיפור זה של דוד ונבל, לזכור כמה קרובה היא אלינו התשובה כמה דורשת היא מאיתנו צעד קטן של קרבה קצת נתקרב אנו וה' ברחמיו יקרבינו הרבה, הוא מחכה לנו בכל רגע גם עשרה ימים כדי שבתשובה שלימה נשוב אליו, זה מה שהוא רוצה לזה הוא מייחל ומאיתנו מצפה.
אך אם לא נשים לב ולא נפקח עיניים לאשר מסביבנו מתרחש אז נעבוד בכרמל ותהיה לנו אולי וילה גדולה במעון אבל עינינו עצומות לא רואות מה קורה כאן בסביבה אלא רק בעצמינו אנו עסוקים וזו היא הדרך המהירה לא לחזור בתשובה כנבל שמצא את מותו במקום לשוב בתשובה.
מבט אל המדבר מרכס מעון