שתיית יין בפורים הוא מנהג הלכתי שמקורו בתלמוד: "אמר רבא במיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (תלמוד בבלי, מגילה, ז', ב'). החיוב הוא לשתות יין לשכרה. מפרשים ופוסקי הלכה רבים מתקשים לקבל את חובת השתייה וההשתכרות, בעיקר בגלל שהשכרות מביאה לקלות דעת ולהוללות עד כדי כך שאפשר לראות במהלך ההיסטוריה קבוצות שהתרחקו מהיין ואפילו אסרו את שתייתו לדורות הבאים.
אחת הדוגמאות המוכרות בתנ"ך אלו אנשי משפחת רֵכָב. בְּנֵי רֵכָב הם צאציו של יהונדב בן רכב, ישבו ביהודה וחיו כקהילה מיוחדת באורח חייהם לפי מצוות אביהם יהונדב. הם מנועים משתיית יין ומישיבה בבתי קבע. הרכבים שומרים על מצוות אביהם ועומדים בכל הפיתויים "וַיְהִי, דְּבַר-ה', אֶל-יִרְמְיָהוּ, לֵאמֹר כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה, וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם:הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר (מבני רכב) לִשְׁמֹעַ אֶל-דְּבָרַי, נְאֻם-ה'." (ירמיהו ל"ה, י"ב – י"ג). הקב"ה מתרשם מאוד מדבקותם של בני רכב במצוות אביהם, עד כדי כך שאנשי יהודה וירושלים נדרשים לקחת מהם מוסר!
והשאלה המתבקשת עולה, האמנם הקב"ה רוצה שעם ישראל יתנזרו ויפסיקו לשתות יין? אולי מכאן ברור למה המנהג ההלכתי של שתיית יין בפורים מביא קושי לפרשנים ופוסקי ההלכה. ולא רק זאת, לשתיית יין יש מקום מרכזי ביהדות, הוא נחשב למשקה חגיגי, ונהוג לשתות אותו בשבתות, חגים ואירועים משמחים. בנוסף לכך, היין הוא המשקה היחיד שזכה לברכה מיוחדת משלו! אז מה הקב"ה רוצה שישראל ילמדו מבני רכב? על כך נגה הראובני כותב בספרו "מדבר ורועה במורשת ישראל".
נגה מביא את טענתו של שלמה טייטלבוים, מבכירי הצוות בנאות קדומים, שהאיסור שהטיל אבי המשפחה על שתיית יין איננו עניין של נזירות, אלא הוא "פועל יוצא" מהאיסור לעסוק בעבודה חקלאית ולגדל כרמים. ואכן, טענה זו נתמכת באיסורים הנוספים שיהונדב גזר על המשפחה "וּבַיִת לֹא-תִבְנוּ, וְזֶרַע לֹא-תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא-תִטָּעוּ, וְלֹא יִהְיֶה, לָכֶם: כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ, כָּל-יְמֵיכֶם…" (ירמיהו ל"ה, ז'). האיסור לשבת בבתי קבע ולעבוד בחקלאות מותיר למשפחה אורך חיים אחד וברור – העיסוק במרעה ונוודות. אך הקושי לא נפתר, הוא פשוט עבר לנושא אחר. האם הקב"ה לא רוצה שישראל יעבדו בחקלאות ויתיישבו בארץ ישראל?
בני ישראל רועי צאן מתחילת דרכם. אב האומה, אברהם, היה רועה צאן שתואר "כבד מאוד במקנה". גם בהמשך הדורות בני ישראל היו רועי צאן וכשהם יורדים למצרים הם לא סתם מקבלים איזור מרוחק מהמצרים. מצרים הייתה ארץ חקלאית ו"תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן". יוסף הצליח להשיג את האישור של פרעה לכך שמשפחתו תשב גם היא במצרים למרות שהיו רועי צאן, בתנאי שהם גרים הרחק מהחקלאות המצרית, בארץ גושן.
כשנכנסו ישראל לארץ הפכו למתיישבים חקלאים ולא עוד נוודים רועי צאן, אך זה לא היה כל כך פשוט. החקלאות בארץ שונה מהחלקאות במצרים. במצרים החקלאות מסתמכת על היאור בלבד, וזהו מקור מים תמידי כך שלחקלאים אין דאגות. בארץ אין מקור מים זמין תמיד, החקלאות בארץ מסתמכת על הגשם שירד, ולשם כך צריך הרבה תפילות ועבודת ה'. לחקלאים הישראלים הראשונים התגלו המון בעיות שנפגשו איתם לראשונה, בעיות שאין בחקלאות המצרית. הם חיפשו פתרונות אצל האנשים המנוסים ביותר בחקלאות של ארץ ישראל, הכנענים היושבים פה זמן רב, והם עובדי אלילים וכך הם פותרים את בעיותיהם בחלקאות. ומהם גם בני ישראל למדו לפתור את בעיות החקלאות שלהם, בתפילה לבעל, בעבודת אלילים, וכתוצאה מכך להינתק מאמונה באל אחד. וזה בעצם מה שהוביל לחורבן בית המקדש הראשון.
"… הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה, וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם:הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל-דְּבָרַי, נְאֻם-ה'. הוּקַם אֶת-דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב אֲשֶׁר-צִוָּה אֶת-בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת-יַיִן, וְלֹא שָׁתוּ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–כִּי שָׁמְעוּ, אֵת מִצְוַת אֲבִיהֶם; וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם, הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר–וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, אֵלָי … לָכֵן כֹּה-אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת, אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִיא אֶל-יְהוּדָה וְאֶל כָּל-יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם…" (ירמיהו ל"ה, י"ג – י"ז).
הקב"ה מביא את בני רכב כתוכחה על עם ישראל, שבני רכב שמעו בציווי אביהם ולעומת זאת בני ישראל לא, ועל כן הקב"ה מביא עליהם חורבן. וזה המוסר שהקב"ה רוצה שישראל ילמדו, זהו הפשט. אך הנרמז מאחורי הפסוקים, כדברי שלמה טייטלבוים, הוא בעצם עניין החקלאות ורעיית הצאן. כשירמיהו מביא את סיפור בני רכב בתוכחה שלו לעם ישראל הוא רוצה בעצם להגיד להם שההינתקות מהאמונה בא-ל אחד נגרמה מהמעבר לחקלאות, ונתן את דוגמת בני רכב שעסקו רק ברעיית הצאן, נזהרו שלא לעסוק בחלקאות ונשארו שלמים בנפשם בהבנת הרעיון של א-ל אחד. חיזוק דעתו של ירמיהו בנושא אפשר לראות בקריאתו " זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב'), אותם ימים שבני ישראל היו במדבר רועי צאן היו ימים של חסד ואהבת נעורים, עדיין לא היה להם את בעיות החקלאות שהטו אותם לעבודת האלילים.
ירמיהו שואף להחזיר את העם אל חיי הרועים ולהינתק מהבעיות החקלאיות שפיתו את הישראלי ללכת וללמוד אצל החלקאי הכנעני את פתרונותיו, עבודת האלילים. הוכחה מובהקת לכך אפשר ללמוד בשאיפה שהוא מביע להרחיב את אזורי המרעה על פני האזורים החקלאים כאשר הוא מתנבא על התפשטותם בעתיד לאיזור ההר "כֹּה-אָמַר, ה' צְבָאוֹת, עוֹד יִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה הֶחָרֵב מֵאֵין-אָדָם וְעַד-בְּהֵמָה, וּבְכָל-עָרָיו–נְוֵה רֹעִים, מַרְבִּצִים צֹאן. בְּעָרֵי הָהָר בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה, וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב, וּבְאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם, וּבְעָרֵי יְהוּדָה–עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל-יְדֵי מוֹנֶה, אָמַר ה'" (ירמיהו ל"ג, י"ב – י"ג).
ומה על החקלאות הישראלית היהודית? זהו לא חורבנה הסופי ולהפך! רואים אנו היום שהיא פורחת ומשגשגת! אז מה עלה בגורלה? "וְהִיא, לֹא יָדְעָה, כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ, הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר; וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב, עָשׂוּ לַבָּעַל … וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם-ה'. לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ … וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם … וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ … וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית … וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה, אֶת-הַדָּגָן וְאֶת-הַתִּירוֹשׁ וְאֶת-הַיִּצְהָר…" (הושע ב', ז' – כ"ד).
כמאתיים שנה לפני ירמיהו, רואה הנביא הושע את ההקשר בין עבודת האלילים למעבר לחקלאות. גם הוא אומר שתיקון המצב יגיע על ידי החזרה למדבר, ומחדש שהחזרה למדבר תהייה זמנית, החקלאות תמשיך להתקיים אך בני ישראל צריכים זמן מדבר, זמן של חיי מרעה, חזרה למקורות כהתבססות מחודשת וחזקה יותר באמונה באל אחד. ורק אח"כ חזרה לעבודת אדמה וחקלאות מתוך אמונה בא-ל אחד, בקב"ה, חקלאות ישראלית יהודית.
אנו יודעים שמסעות בני ישראל במדבר היו יחידים ולא חזרו על עצמם, הם לא באמת חזרו למדבר שוב. ואיך עדיין המצב תוקן? לאחר חורבן הבית הראשון הייתה בארץ גם חורבן החקלאות, שפע של חלב ודבש המסמל חורבן חקלאי והשתלטות רעיית הצאן גם באיזורים החקלאים, כפי שהיה בימי כניסת בני ישראל לארץ (הרחבה של הנושא במאמר של חודש שבט). וזהו זמן המדבר ורעיית הצאן שישראל היו צריכים לתיקון אמונתם.
ובמה לנו להידבק, ברועי הצאן או בעובדי האדמה? וכך כותב ירמיהו בנבואת הנחמה "כִּי-פָדָה ה', אֶת-יַעֲקֹב; וּגְאָלוֹ, מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ.וּבָאוּ, וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם-צִיּוֹן, וְנָהֲרוּ אֶל-טוּב ה' עַל-דָּגָן וְעַל-תִּירֹשׁ וְעַל-יִצְהָר, וְעַל-בְּנֵי-צֹאן וּבָקָר; וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה, וְלֹא-יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד" (ירמיהו ל"א, י' – י"א). שילוב ואיזון בין החומריות של עבודת האדמה והרוחניות של רעיית הצאן, לאיזון הזה שאף ירמיהו, איש סְפָר החי בענתות, יישוב סְפָר המדבר מובהק.
וכך גם פה בהר "חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב." (ברכת יהודה, הנחלה עליה אנו יושבים). השילוב בין רעיית הצאן לחקלאות, בין ההר למדבר, הוא זה שיהיה בימים הטובים שיבואו על ישראל עם שיבת ציון, והוא המאפיין את המקום שלנו פה בהר, פיסת מדבר והר.
בתפילה לחזרתם של כולם וגאולה שלימה.
חודש טוב!