חברון ודרום הר חברון במלחמת ששת הימים
ד"ר דורון שר-אבי
במקביל לשחרורה של ירושלים על ידי כוחות צה״ל במלחמת ששת הימים, החליטה מפקדת הצבא הירדני על נסיגת כוחותיה מכל אזורי יהודה ושומרון. מעט לפני הצהריים של יום כ״ח באייר (7 ביוני) הוציא הפיקוד הירדני הוראה לא רק לאבטח את צירי הנסיגה מזרחה אלא אף למנוע מכוחות צה״ל מלחצות את נהר הירדן מזרחה… בהר חברון ישבה אז חטיבת החי״ר הירדנית 29 מתוגברת בשתי פלוגות טנקים, והיא הייתה מבחינתם של הירדנים, בסכנת ניתוק משמעותית. חטיבה זו קיבלה פקודה לנוע בציר הכפרים סעיר – נבי מוסא ולחצות את הירדן בגשר עבדאללה. על ציר הנסיגה הומטרה אש כבדה של מטוסי הפוגה של חיל האוויר והיא נפגעה קשות באזור נבי מוסא. כעת היה הר חברון נקי מאיום ירדני ובחלק מספרות המחקר תואר כיבוש הר חברון כ״סיור״…
ביום כ״ח באייר (7/6), הוא יום שחרור ירושלים, בשעה 13:30, קיבלה חטיבה 16 אישור לכבוש את אזור מנזר מר – אליאס מדרום לרמת רחל ואת דיר טנטור (כיום ליד מחלף רוזמרין בירושלים). תוך 50 דקות היו היעדים בידיה מבלי שנתקלה בכל התנגדות. חוד החטיבה (חפ״ק מח״ט 16, שתי מחלקות טנקים וכח מיחידת הסיור של החטיבה) כבר נע לכיוון בית לחם, כאשר במקביל, הרב הראשי לצה״ל, האלוף שלמה גורן, נכנס לקבר רחל וקיים בה תפילה ראשונה מזה 19 שנים. משם המשיך המח״ט בראש כח החוד לבריכות שלמה וגוש עציון, כשכוחות החי״ר של חטיבתו משתלטים מעשית על כל השטח. בהגיע הכח למפקדת חטיבה 29 הירדנית בגוש עציון (כיום חטמ״ר עציון) – מצאו אותה ריקה מאדם!
מח״ט 16 תכנן להמשיך למחרת, ביום כ״א באייר, 8/6, את המשך התנועה לחברון ודרום הר חברון, אך שר הביטחון הורה לכבוש את חברון עוד באותו לילה, טרם כניסת הפסקת האש לתוקף לאחר שנכפתה על ידי מועצת הביטחון של האו״ם. סמוך לחצות ליל ה 8 ביוני, התקבלה פקודה להמשיך לנוע דרומה ו״להשתלט על כל הגזרה על לגבול״. רק בשל מחסור בדלק לטנקים, נשארה החטיבה בגוש עציון. באותו ערב, בגוש עציון נרקמה תוכנית ההתקדמות דרומה: צוות קרב משוריין בפיקוד קצין האג״מ של החטיבה, ינוע למחרת היום בציר חלחול-חברון-יטא-סמוע, לפי התכנית. גם גדוד 68 השתלט על חברון על פי התכנית, מבלי שגילה כל התנגדות ירדנית.
למחרת, כ״ט באייר תשכ״ז, 8 ביוני, בשעה 6:30, נכנס צוות הקרב הממונע של מח״ט 16 לחברון מבלי שנתקל בכל התנגדות. הוא המשיך דרומה וחצה את ד׳אהריה בעוד קצין האג״מ מגיע דרך חברון ויטא לסמוע לפי התכנית. גם גדוד 68 השתלט על חברון על פי התכנית, מבלי שגילה כל התנגדות ירדנית.
בשעה 10:30, ארבע שעות מרגע הכניסה לעיר חברון, כבר חבר הכח בפיקוד המח״ט לכוחות גדוד 969 שהגיעו מדרום מערב, מגוש לכיש, והושלמה ההשתלטות על כל דרום הר חברון, כשחיילי גוש לכיש תופסים את כל המרחבים ששוחררו על ידי חטיבה 16. בדרכם של כוחות חטיבה 16 בחזרה צפונה עוד באותו יום, פגשו במשה דיין שר הביטחון, ובעוזי נרקיס אלוף פיקוד מרכז, כשהם נוסעים מירושלים המשוחררת דרך הרי חברון – לבאר שבע!
שחרור חברון הציף גלי זיכרון כואבים מטבח יהודי חברון שהתרחש רק 38 שנים קודם לכן, בפרעות תרפ"ט. נזכיר כי הפוגרום הרצחני הביא את שלטונות המנדט לגירוש היישוב היהודי הוותיק של חברון. דווקא משום כך עורר שחרור חברון רגשות עזים בקרב הלוחמים, לא פחות מאשר בשחרור ירושלים העתיקה והר הבית. בזאת נסגר מעגל נוסף בתולדותיה של חברון. אף ערביי חברון לא יכלו להסתיר את אימתם מפני הבאות בזוכרם את שנת תרפ"ט, ורבים נסו על נפשם עם כניסת כוחותינו לעיר. ב"ספר חברון" תיאר עודד אבישר את רגעי כניסתם של כוחות צה"ל לחברון באותו בוקר: "עננת קדרות מעיקה על עיר האבות… והדגלים הלבנים הרבים מתנופפים לרוח, מקדמים את משחררי חברון כלוחשים סוד – חרדה מעבר לחומות האבן העתיקות… אכן יש לה לחברון חשבון נושן – זיכרון השנים שחלפו עודו מרחף ומהדהד במבוך הסמטאות הנפתלות". אכן, איש לא נראה בעיר ברגעי שחרורה וצה"ל השתלט עליה ללא יריה אחת.
גם בראשו של הרב גורן נותרו חרוטים זיכרונות כבדים מחברון של פעם. הרב גורן למד בין השאר ב"ישיבת חברון" בירושלים, הלא היא ישיבת כנסת ישראל שרבים מתלמידיה נרצחו באכזריות בפרעות תרפ"ט והיא "גלתה" אז לירושלים. רבים ממורי ותלמידי הישיבה שהיו חבריו הטובים, ניצלו מאותן פרעות. הרב גורן נחשף למעלליהם של ערביי חברון במעגל נוסף: כשעסק הרב גורן באיסוף חללי גוש עציון אחרי מלחמת העצמאות ובמלאכת התרת העגונות, נודע לו כיצד אחרי שנכנעו לוחמי גוש עציון והניפו דגלים לבנים לאות כניעה, היו אלה האספסוף מחברון שטבחו בהם ובזזו את רכושם.
עבור הרב גורן, שחרור חברון היווה לפיכך גם סגירת מעגל אישי.
לפנות בוקר, טרם החלה חטיבה 16 את תנועתה לחברון נשא הרב גורן דברים בגוש עציון בפני חיילי החטיבה ואמר: "חיילים יקרים, היום שחררנו את קדש הקדשים של האומה בירושלים, את הר הבית והכותל המערבי. מחר אנחנו יוצאים לשחרר את העיר השניה בקדושתה בארץ ישראל. אתם הולכים לשחרר את עיר האבות של עם ישראל, שהיא יסוד מלכות בית דוד… מניצחון בירושלים וביהודה – לניצחון גם בחברון".
בתום ההשתלטות, נותרה חברון באחריות גדוד 68 של החטיבה. מפקד הגדוד, צביקה עופר, הורה לחייליו לאתר את ראש העיר חברון מוחמד עלי ג'עברי ולהביאו לבניין הממשל על מנת להחתימו על כתב הכניעה. במקביל, חש הרב גורן לאתר את מערת המכפלה. כשצעק לערביי חברון שהסתגרו בתוך מערת המכפלה: "איפתח אל באב", נענה על ידם שאין בידיהם מפתחות. במשך שלוש שעות, על פי עדותו בספרו האוטוביוגרפי, ניסה לפרוץ את שערי מערת המכפלה, בין השאר בעזרת צרורות יריות, ללא הצלחה. רק מאוחר יותר, כשהתקרב אחד הטנקים למקום, נפרץ השער בעזרת לום ברזל. על צריח הטנק טיפס הרב גורן, על מנת לתלות את דגל ישראל על מערת המכפלה.
עם הכניסה למערת המכפלה, התפעלו לוחמי הגדוד מהחלל העצום של מערת המכפלה. כבר באיסרו חג שבועות, ז' בסיון (15.6.67), נישא מאיר ברוזה לוחם בסיירת של החטיבה הירושלמית, במערת המכפלה, לבחירת ליבו רחל מיוחס שהוריה עזבו את חברון ארבעים שנה קודם לכן. חודש לאחר מכן, נישאו במערת המכפלה שמונה חיילי מילואים נוספים. בטקס רב רושם חנו לצד המערה ג'יפים צבאיים שעליהם הוצבו תותחים. קניהם הורמו אל על כמשמר כבוד לחתונתם של הלוחמים מחברון.
חברון נוהלה מכאן ואילך על ידי ממשל צבאי שישב בעיר. המציאות החדשה שנוצרה בחברון, הביאה גם לחידוש ההתיישבות היהודית, בתחילה בחברון (בתחומי הממשל הצבאי) ולאחר מכן גם בקריית ארבע שהוקמה שלוש שנים אחרי המלחמה (על ההתיישבות היהודית המתחדשת נפרט בבמה זו בהמשך).