אחד הפסוקים שכולנו מכירים מינקות ונוכל 'לפלוט' לדקלם אותו בשטף מופיע בספר יהושע, פרק י': "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ, בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן". חמשת מלכי הדרום – ירושלים, חברון, ירמות לכיש ועגלון יוצאים למלחמה נגד גבעון שהיא בת ברית של עם ישראל, ובתגובה עם ישראל בהנהגת יהושע יוצאים להגנת גבעון. במהלך הקרב קורה הנס שהשמש נשארת במקומה וזאת כולנו מכירים. מיד לאחר מכן מידע מודיעיני מגיע אל יהושע בנוגע למקום מחבואם של חמשת המלכים שכעת נמצאים במנוסה: "וַיֻּגַּד, לִיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים, נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה בְּמַקֵּדָה".
אחרי שיהושע הורג את המלכים הוא והעם פונים לכיבוש הערים. אחרי כיבוש מקדה, הם ממשיכים ללבנה (תל בורנה סמוך לקיבוץ בית ניר), משם ללכיש (תל לכיש), ואז לעגלון (תל עיטון סמוך ליישוב נטע).
המשותף לכל הערים הללו הוא שאיתורן הגיאוגרפי הוא בשפלת יהודה. יהושע ממשיך במסע כיבוש הערים, אך האזור משתנה: "וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, מֵעֶגְלוֹנָה–חֶבְרוֹנָה;". הם עולים להר כדי לכבוש את חברון! ומחברון ממשיכים וכובשים את העיר דביר (תל דביר מול עתניאל).
מופיע כאן עניין משמעותי ואסטרטגי שיהושע הבין לפני שלושת אלפים שנה, ורלוונטי עד היום.
על דרך גב ההר בין בית חג"י לעתניאל, ממש בין שני היישובים עוברת דרך רוחב קריטית מאוד בדרום הר חברון, הדרך ממוצב שקף לאדוריים שעוברת דרך נגוהות (כביש 3265).
יהושע נלחם בשפלה, ולאחר מכן עולה להילחם בהר, ומאידך יבחר לעלות בדרך הרוחב שקיימת עד היום מהשפלה להר. ניתן לקבוע כמעט בוודאות שזה תוואי הדרך בה אנו נוסעים היום לנגוהות מאחר ונאמר לנו שכשיהושע פונה לכבוש את דביר: "וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, דְּבִרָה; וַיִּלָּחֶם, עָלֶיהָ". ניתן לקבוע שלאחר שיהושע כבש את עגלון, הוא פנה למוצב שקף, עלה לאורך השלוחה שמצדדיה מתלולי ההרים הגבוהים, עבר את נגוהות, והגיע לצומת של אדוריים. מאדוריים הוא פנה שמאלה (צפונה), כבש את חברון, ולאחר מכן שב על עקבותיו דרומה מהיכן שבא, חלף שנית על פני אדוריים והמשיך דרומה כדי לכבוש את דביר.
דרך זו, שעולה מהשפלה הדרומית אל ההר הינה דרך קדומה שהשתמשו בה מימי יהושע בן נון, ועד היום. אבני מיל רומיות ענקיות שמרוכזות כיום במצפה קק"ל בנגוהות מעידות כי הדרך ממש עברה באותה התוואי גם בתקופה הרומית מאחר והאבנים נמצאו לאורך דרך זו.
הצבא הירדני שישב כאן עד מלחמת ששת הימים אף הוא הבין את החשיבות האסטרטגית שיש לדרך זו, והקים בשנות החמישים מוצב ירדני – מחנה מג'נונה, שכיום בתוכו יושב היישוב אדוריים. בראש המתלול, היכן שנגוהות כיום, ניתן לראות חפירות ותעלות קשר ירדניות שהקימו על מנת למנוע מצה"ל לכבוש את הדרך הזו וכך לעלות חברונה.
כתוצאה מהסכם אוסלו ב' שנחתם בד' בתשרי התשנ"ו (1995), ממש לפני שלושים ואחת שנה, חולקו שטחי יהודה ושומרון לשטחי B, A ו-C, וניתן שלטון עצמי לפלסטינים בערים ובכפרים שלהם. אי לכך, הערים חברון ודהארייה הפכו לשטחי A. בין לילה, כשההסכם היה בתוקף, חיברו את שטחי A של שתי הערים. כזכור, בין שתי ערים אלו עוברת דרך רוחב ואורך חשובות מאוד. דרך האורך הינו כביש 60 שהוסט ממסלולו המקורי (חברון-דהארייה-טנא-באר שבע) למסלולו העוקף את חברון ודהארייה וכיום עובר דרך בית חג"י-עתניאל-שמעה ודרומה עד באר שבע. דרך הרוחב היא הדרך המובילה לנגוהות שחוצצת בין שתי הערים הערביות. תושבי נגוהות הפכו ברגע אחד למובלעת כאשר דרכם היומיומית לעבודתם ולבתי הספר נחסמה מאחר והיא עוברת בשטח A. מהר מאוד הבינו שאי אפשר לוותר על הציר הזה וכיום זה הכביש היחיד בארץ שיהודים נוסעים בשטח A מדי יום.
במחנה הירדני מג'נונה, לאחר מלחמת ששת הימים השתמש צה"ל במבנה כבסיס צבאי לאורך שנים. בשלב מסוים פינו את המבנה מנוכחות צבאית. צביקי בר-חי, ראש מוא"ז הר חברון דאז, נזעק בטענה צודקת שדרך הרוחב הזו לנגוהות היא ליבו הפועם של הר חברון ואסור לנו לוותר עליה. הוקם שם מרכז חירום אזורי של מערב דרום הר חברון שנקרא "בית דרור" על שמו של אל"מ דרור וינברג ז"ל. המטרה הושגה ובמקום המשיכה להיות נוכחות יהודית, ולאט לאט התחילו להביא לשם משפחות מישיבת שבי חברון. שנים קודם לכן, בדיוק בגלל החשש והמצב הביטחוני גם נגוהות עמדה בפני נטישה, והביאו לשם צעירים מישיבת עתניאל לחזק את היישוב וכיום הוא יישוב פורח ומשגשג.
ב"בית דרור" רבו המשפחות ובמבנה הירדני החל להיגמר המקום, לכן החלו לבנות עוד חלק בתבנית המבנה הירדני. לאחר כמה שנים הקימו את החלק השמאלי, הגדול יותר, וכיום כל הבניין הגדול מתפקד כיישוב אחד ושמו "אדוריים", ובו מתגוררות כמעט 30 משפחות.
בחודש סיוון האחרון הקבינט החליט לאשר ולהסדיר חמישה יישובים ביהודה ושומרון: אביתר, שדה אפרים, חלץ, גבעת אסף ואדוריים.
בשנה החולפת לאור מלחמת הקיום שאנו נתונים בה כעת רווחה ההבנה כפליים ש"כוחנו בהתיישבותינו". ההתיישבות בעלת השפעה רבה עד מאוד בניצחון. זאת גם למדנו לפני יותר ממאה שנה מיוסף טרומפלדור שתבע את המשפט: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו".
בנגוהות, שטח היישוב הורחב מאוד והוא עוד צפוי להתרחב באמת בהבנה עמוקה גם של כוחות הביטחון שלנוכחות יהודית בשטח אין תחליף. אדוריים, שכפי שעסקנו בכל המאמר לעיל, יושבת על צומת דרכים חשובה מאוד, ולעתיד היא מתוכננת להפוך ליישוב גדול. מיקומה האסטרטגי והחשוב עוזר לנו לשמור על דרך הרוחב ההיסטורית מימי יהושע העולה מהשפלה להר ולהמשיך את הרצף ההתיישבותי בין עתניאל לבית חג"י. יהושע בן נון בקרבות על כיבוש הארץ הבין כי רק כך יוכלו להוריש את הארץ, אם יכבשו ערים ודרכים חשובות ויתיישבו בהן, וגם אנחנו יודעים ומבינים זאת כעת.
בברכת שנה טובה בה נמשיך להתיישב ולהאחז בחבלי ארצנו הטובה והמבורכת, שהקב"ה יובילנו לניצחון גמור במלחמה על אויבנו. שנוכל להלך בארצנו בבטחה ללא פחד ולשוב לכל גבולות הארץ ואף להרחיבם.
"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם." (דברים י"א כ"ד).