המשורר שאול טשרניחובסקי ביטא בשיר שכתב, את תפיסתו באשר לעוצמת ההשפעה של מקום הולדתו של אדם על מהלך חייו.
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,
הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,
רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,
האמנם??? האם אין דרך לשינוי?
במגילת רות ובסיפורה של רות, שתולים רמזים שיכולים לסייע לנו בהבנת הקשר בין מקומו הפיזי-גיאוגרפי, והרקע החברתי-היסטורי של אדם, למקומו הנפשי, לדרכי חייו ולהתנהלותו.
בפרק הראשון במגילה בולט ומודגש המעבר רָצוֹא ושוב בין שני מקומות, בֵּית לֶחֶם ושְׂדֵי מוֹאָב. חמש פעמים נזכר כל אחד מהמקומות בפרק זה ואולי מובלט כאן מתחת לפני השטח, המתח שבין שני המקומות. בנוסף לאזכורים הרבים במהלך הפרק, בולט ההבדל בשמות שני המקומות, הבדל הנותן בהם איפיון – בֵּית לֶחֶם ושְׂדֵי מוֹאָב, בית לחם מהווה "בית" ואילו שדי מואב מוגדר כ"שדה".
והנה עם הגעתן של נעמי ורות לבית לחם, מוגדר הזמן בו הן מגיעות לבית לחם דווקא בהגדרה חקלאית הקשורה לשדה
"וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (א, כב).
הן שבות הביתה, אך בעת הגעתן, גם בבית, מופנית עתה תשומת הלב אל השדה.
הפרק השני מתרחש כולו בשדה. שבע פעמים מופיעה המילה שדה בפרק זה, והיא לא תופיע יותר בהמשך המגילה. המילה בית נזכרת בפרק זה פעם אחת בתוספת המילה "מעט". נערו של בעז מסביר לבעז מי היא הנערה בשדה ובתיאורו הוא מספר: "וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט" (ב, ז). אף אם משמעות המילה "מעט" אינה ברורה כל צרכה, בכל אופן הרי היא מקטינה וממעיטה את שייכותה של רות לעניין הבית. שלב זה של שהות בשדה ארך מספר חודשים עד לסיום קציר החיטים כפי שמתארת המגילה "וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ" (ב, כג).
בפרק השלישי מתנהלת ההתרחשות בגורן. הגורן הוא המקום אליו כונסים את התבואה לאחר הקציר. בגורן דשים את התבואה באמצעות מורג ואחר כך זורים את התבואה ברוח וכך בוררים את הבר, הגרעינים, מן התבן ומן המוץ. זהו תהליך קשה של ברירת הטוב מהרע.
גיאוגרפית נמצא הגורן בין השדה לעיר, וגם בתהליך הכנת הלחם, הגורן מהווה שלב ביניים בין השדה לבית, בו מתנהל התהליך שתיארנו, בין הקציר שבשדה לקמח וללחם שבבית, שבתוך העיר.
הפרק הרביעי מתנהל כולו בשער. השער הוא מקום מרכזי בעיר הקדומה, בשער מתנהלים ענייני הציבור, השער הוא מקום המשפט, בו יושבים הזקנים. בשער בית לחם מתנהל הדיון על האפשרות לקבלתה של רות לעם ישראל. באופן סמלי שער בית לחם הוא השער בו תיכנס רות, אל תוך העיר אל תוך הבית, גיאוגרפית ורעיונית.
בהמשך לאותו דיון בשער העיר, ומאותו השער, באה הברכה מפי "כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר" :
"יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל …". ועוד הוסיפו ובירכו "כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר": "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה …".
ובכך מגיעה רות ועמה נעמי אל הבית המיוחל.
התנועה בה נעות נעמי ועמה רות, כפי שראינו, כוללת תהליכים ושלבים שונים. תחילת הסיפור בנדודים מבית (לחם) לשדה (מואב) ולאחר מכן חזרה (של נעמי) ודבקות (של רות) אל הבית, חזרה אל העיר, אל בית (לחם). אך החזרה אל בית לחם לא הייתה עדיין חזרה אל הבית והיא חייבה שהות מתמשכת בשדה, המשך התהליך מתקיים בגורן ואחר כך בשער העיר ורק בסיום כל זאת זוכה רות לבית.
הר, שדה ובית – גיאוגרפיה כסמל רעיוני
במדרש מובא ביחס לאבות:
"אברהם ויצחק ויעקב היו אוהבים להקב"ה, אברהם קרא לבית המקדש הר, שנאמר "בהר ה' יראה" (בראשית כב יד), יצחק קראו שדה, שנאמר "ראה ריח בני כריח שדה" (שם כז כז), יעקב קראו בית עד שלא נבנה, שנאמר אין זה כי אם בית אלקים (שם כח יז), אמר ליה הקב"ה חייך אתה קראתו בית עד שלא נבנה, ואני קורא אותו על שמך, שנאמר "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב". (מדרש תהלים (בובר) מזמור פא)
היחס של האבות לבית המקדש כפי שמובא במדרש כהר, שדה ובית, מסמל תהליך בדרכם של האבות.
הר, שדה ובית, מסמלים שלבים שונים בבנייתו של עם ישראל:
- אברהם נמשל להר, ההר מסמל את החזון, את החלום, את האמונה.
- יצחק נמשל לשדה, השדה הוא שלב של הפנמה, של שיח, של העמקה, של ביסוס הרעיון והחזון.
- יעקב נמשל לבית, הבית הוא מימוש החלום והרעיון.
נראה כי גם האדם הפרטי עובר תהליך של הר, שדה ובית. הצבת יעד וחזון, תהליך חשיבה והפנמה ויישום החזון והרעיונות לכדי בניית בית.
רות תיקונו של לוט
בעומק הסיפור של מגילת רות, מעבר לתיאור ההתקדמות בציר הגיאוגרפי, ישנה סמליות רבה בתהליך העובר על רות.
אברהם ולוט בן אחיו הלכו יחד והגיעו יחד אל ההר (אמנם עדיין לא אל הר המוריה), גיאוגרפית ורעיונית. שם, בהר המרכזי של הארץ, בין בית אל ובין העי, החליט לוט להיפרד מאברהם:
"הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו" (בראשית יג, ט-יא)
לוט לא מנסה להדבק באברהם, הוא אינו משתדל להשאר עמו, הוא מחליט להפרד, הוא בוחר בדרך אחרת, "וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה", הוא יורד אל סדום.
רות הולכת בדרך ההפוכה, היא יורדת מהרי מואב אל המקום הנמוך ביותר בעולם, שם מגיעה נקודת ההכרעה.
בניגוד לערפה מחליטה רות לעלות אל ההר, אל הר יהודה, אל הר ה':
" … וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ … וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹקיִךְ אֱ-לֹקי … כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ" (א, יד–יח).
רות מתקנת את דרכו של לוט, היא דבקה בנעמי "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ", היא אינה מוכנה להיפרד "כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ", היא מחליטה להיות מחויבת לרות ולאלוקיה, היא "מִתְאַמֶּצֶת … לָלֶכֶת אִתָּהּ".
ועוד מתקנת רות את דרכו של לוט בעולם החסד. סדום שבחר לו לוט לגור בה היא סמל לרוע והשחתת המידות ומגילת רות היא מגילה שכולה חסד.
רות מגיעה לבית לחם "בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים", יום קציר השעורים יום הנפת העומר. מיום זה מתחילה ספירת העומר וכידוע יש לכל יום ספירה-מידה מיוחדת. המידה של היום הראשון לעומר היא "חסד שבחסד". בתהליך ארוך של ארבעים ותשעה ימים אנו סופרים עד ליום האחרון לספירה שמידתו "מלכות שבמלכות".
התהליך שעוברת רות בשדמות בית לחם הוא תהליך משמעותי שיסודו בחסד, ובגלל שיסודו בחסד ודווקא בשל כך, סופו במלכות. מתוך שהייתה רות מוכנה לדבוק בחמותה ולהתאמץ ללכת אִתָּהּ, מתוך שקיבלה על עצמה והצהירה "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹקיִךְ אֱ-לֹקי", משנשמעה לחמותה ולא הלכה אחרי הבחורים כפי שאמר לה בעז "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים", מתוך כל החסד הזה, מתוך מאמץ והשקעה, מגיעים ביום החמישים בחג השבועות, יום לידתו ופטירתו של דוד המלך, ל"מלכות שבמלכות".
עוד נשים לב,
כל העם אשר בשער מברכים את בעז בברכה "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה …". ברכת כל העם אשר בשער היא להמשיך את בית פרץ, פרץ מציין פריצה וראשוניות ולכאורה ההצלחה מובטחת.
ומשנולד בן לרות מסופר לנו "וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד". השם שנתנו השכנות לילד הוא עובד המסמל צורך בעבודה, תהליך והתקדמות ורק מתוך כך "וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
אומרות השכנות: בית פרץ זו ברכה, אך לא מספיק 'פרץ' יש צורך ב'עובד'.
נראה כי הקביעה שהבאנו בראש דברינו כי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו יש לה בסיס. יש משמעות למקום בו נולד וגדל אדם. יש השפעה לחיים בראש ההר או לחיים בשפלה ובמישור.
יש משמעות לעליה אל ההר, לירידה
למקומות נמוכים, להליכה בשדה
ולבניית בית.
אך עומדת לפני האדם האפשרות
לבחור ולהחליט על הדרך שבה הוא
ילך בהמשך דרכו, במי ידבק וממי
יפרד, האם ירד או יעלה, ומה ההר
שיבחר לעלות בו, באיזה שדות יהלך
וישוח ואיזה בית יבנה.