בעקבות מזמוריו של דוד המלך – תהילה וינרב

משל לרועה והצאן
הרועה דואג לכל מחסורו של הצאן , מגן ומנחה אותו.
הצגת הקב"ה כרועה נותנת תחושה של הרמוניה ושייכות וקרבה אליו.

" בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני"– תאור זה גם מעביר תחושה של מנוחה , שלווה.
"נפשי ישובב"– ישיב מנוחה לנפשי , ישיב את השה התועה אל העדר .
כמו הרועה המנחה את הצאן כך ינחה הקב"ה את דוד אל התלם אל מקום מבטחים בדרך הישרה והנכונה.
" גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי "
שוב דוד מצד אחד מדבר על כישרונו של הרועה שמכיר במצוקת עדרו ומצד שני על הקב"ה עצמו הרואה גם במצוקתו של דוד.
גיא צלמות- גיאיות המוקפות הרים גבוהים שמחשיכים את אור השמש. דוד מתאר שגם הדרך הזאת הקשה מוביל בה הרועה את הצאן על מנת להגיע למקום בטוח ומגן.
דוד לא יודע למה הקב"ה מוביל אותו במקומות כאלה ואיך יצא מהם אך סומך על הקב"ה שהיה איתו בדרך.
גם במקום הכי חשוך ובעל חוסר וודאות דוד אינו רואה בזה מן הסכנה בגלל תחושת נוכחות ה' עימו.
" כי אתה עמדי"– דוד מדבר בגוף שני , נוכח.
דווקא בשעת מבחן בגיא צלמות בדרך אל הלא נודע דווקא שם דוד מאמין " כי אתה עמדי"
מאמין שה' ניצב מולו פנים אל פנים, שהוא ממש נוכח מולו , לצידו.
" שבטך ומשענת המה ינחמוני" – שבטך, השבט הוא מקל שבו הרועה מגן על עדרו.
למרות שהשבט משמש ככלי ענישה לצאן דווקא הוא המעניק בטחון על הצאן.
דוד מבין שהעונש שהקבה מטיל עלינו הוא זה שמונע ממנו לחטוא בעתיד.
השבט, המקל של הרועה משמש לתמיכה, מייצגת פנים של הנהגת ה' .

המקל לעיתים מבטאת תקיפות שזה הדין ולעיתים את התמיכה שזה הרחמים. השבט מסמל את שתי המידות הללו בהן הוא מנהיג אותנו.
הקב"ה נותן לנו קושי והתמודדות אבל גם לצידינו ומציל אותנו הכל בשביל להנחות אותנו בדרך הישר והטובה עבורנו.
" תערך לפני שולחן נגד צוררי" ישיבה בבית ה' זה העתיד שדוד מתפלל אליו הוא לא רוצה להיות אורח
אלא כבן בית וזה מה שיציל אותו מאויביו.
דוד מבקש שטוב יבוא עליו ולא יטרידו אותו מלחמות ועיסוקי העולם
שיוכל לשבת ולעבוד בבית ה' לאורך ימיו.
לשבת בבית ה' לאורך ימים.

תהילים כג-

א מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד ה' רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר׃
ב בִּנְא֣וֹת דֶּ֭שֶׁא יַרְבִּיצֵ֑נִי עַל־מֵ֖י מְנֻח֣וֹת יְנַֽהֲלֵֽנִי׃
ג נַפְשִׁ֥י יְשׁוֹבֵ֑ב יַֽנְחֵ֥נִי בְמַעְגְּלֵי־צֶ֝֗דֶק לְמַ֣עַן שְׁמֽוֹ׃
ד גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹֽא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע כִּֽי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י
שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי׃
ה תַּֽעֲרֹ֬ךְ לְפָנַ֨י ׀ שֻׁלְחָ֗ן נֶ֥גֶד צֹֽרְרָ֑י דִּשַּׁ֥נְתָּ בַשֶּׁ֥מֶן רֹ֝אשִׁ֗י כּוֹסִ֥י רְוָיָֽה׃
ו אַ֤ךְ ׀ ט֤וֹב וָחֶ֣סֶד יִ֭רְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑י
ְשַׁבְתִּ֥י בְּבֵית־ ה' לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים׃