א הַלְלוּיָ-הּ:
הַלְלוּ, עַבְדֵי יְהוָה; הַלְלוּ, אֶת-שֵׁם ה’.
ב יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ– מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.
ג מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ עַד-מְבוֹאוֹ– מְהֻלָּל, שֵׁם ה’.
ד רָם עַל-כָּל-גּוֹיִם ה’; עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ.
ה מִי, כַּה’ אֱלֹהֵינוּ– הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת.
ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת– בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
ז מְקִימִי מֵעָפָר דָּל; מֵאַשְׁפֹּת, יָרִים אֶבְיוֹן.
ח לְהוֹשִׁיבִי עִם-נְדִיבִים; עִם, נְדִיבֵי עַמּוֹ.
ט מוֹשִׁיבִי, עֲקֶרֶת הַבַּיִת– אֵם-הַבָּנִים שְׂמֵחָה:
הַלְלוּיָ-הּ.
מזמור קיג פותח את ההלל.
מזמורנו מכיל קריאת זימון קצרה לעבוד את ה' ולהלל ולשבחו.
ולאחר מכן, מופיע ציטוט נרחב של היענות הקב"ה לבקשת עמו.
בתחילת המזמור יש דגש על גדולת הקב"ה בכל הממדים של מציאותו.
" יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם"
" ממזרח שמש עד מבואות מהלל שם ה'"
"רם על כל גוים ה' על השמים כבודו"
שלושת הפסוקים הללו מדגישים דווקא את ריחוקו של הקב"ה מעולמו.
אך בהמשך הפסוקים כתוב לנו "המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ". אדם שיושב בגובהו של העולם לא מסוגל לראות את המתרחש על פני השטח על הקרקע, תחתיו ואילו הקב"ה אף שהוא "המגביהי לשבת ועל השמיים כבודו " בכל זאת עיניו משוטטות בכל הארץ, הוא אינו אדיש אלא משיח ורואה עימה. רואה את המצוי בשמיים ובארץ.
" מקימי מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו"
הקב"ה מסתכל על העם שלו , משפיל מבטו אל תחתיות הארץ .
רואה את העני והאביון ומקומם אותם ממצבם הירוד.
בהתחלה מורגש לנו תנועה של הקב"ה מלמעלה למטה, איך שהקב"ה מסתכל על העם שלו.
ובהמשך מורגשת תנועה הפוכה- מן העפר ומן האשפות מרים הקב"ה את העני ואביון ומושיב אותם למרום החברה האנושית מלמטה למעלה.
מקומו של הקב"ה כביכול בגובה העולם, בשמיים, לא מנתקת אותו מן הנעשה בארץ. אלא, רואים גם את פעלותיו בארץ ואת רצונו לרומם את האנשים שבתחתית הארץ.
דווקא היות ה' רם על כל גוים מביא אותו להרים אליו את החלשים .
אין ניגוד בין גדולת הקב"ה לבין ענוותנותו, גדולתו של הקב"ה שמרים אליו את השפל .
"עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" בצירוף המובא בפסוק " עקרת הבית" המשמעות היא, עקרה היושבת בביתה מכיוון שצורכי החיים לא מחייבים אותה לצאת, אין לה ילדים, אין לה בשביל מה לצאת ואולי גם מפני בושתה.
בא הקב"ה ומושיב את עקרת הבית להיות – "אם הבנים השמחה" – יושבת בשמחה לגדל בניה. שוב הרעיון של הרמת מצבו של האדם מבור תחתית.
הפסוקים בעצם מתארים איך הקב"ה עוסק בגאולת העם שלו , אנשים אשר נמצאים במדרגת השפל בחברה , הוא דואג להם ומעלה אותם משפלותם.
המזמור משלב בין גדולת ה' הבלתי מושגת לבין החמלה והדאגה שלו לאדם הפשוט. עכשיו אנו יכולים להבין מדוע מזמור זה פותח את הלל. המזמור מכוון את האדם להלל לא רק על ניסים גדולים – אלא גם על טוב פשוט ויומיומי. על אותם חסדים פשוטים ויום יומיים שמביאים לאדם מזור ותחושה שאינם מושפלים וחסרים.