בני ישראל בגלות מצרים, עבדות קשה ונוראה, הקב"ה רואה בסבלם ומתחיל את שלב גאולתם. "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג', ז' – ח ').
וכאן מוזכר בפעם הראשונה הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" ומכאן אנו לומדים שזהו שבח של ארץ ישראל, בחיבור של "ארץ טובה ורחבה", ביטוי לשפע שלה.
אבל למה הקב"ה בחר לתאר את שבחה של הארץ דווקא בשפע של חלב ודבש?
הימים הם ימי אחז מלך יהודה, האימפריה האשורית הולכת ועולה ומאיימת על אחז מצד אחד, ומהצד השני מלך מצרים ופקח מלך ישראל משתפים פעולה ומאיימים גם הם על אחז. בין הפטיש לסדן, אחז לא יודע למי להצטרף ובמי עליו להילחם. ישעיהו, הנביא בזמנו, אומר לו שאין לו כלל בהתלבטות שלו, הוא לא צריך להיכנע ולא להילחם באף אחד, לשמור על שקט וזה יעבור. אחז לא מקשיב לנביא, נכנע למלך אשור ומבקש עזרה. ישעיהו מגיב על כך בחריפות ואומר לאחז שאשור אמנם יעזרו לו כנגד מצרים וישראל אבל מיד לאחר מכן יכבשו הכל וינקו אותו ואת כל ממלכתו מעל אדמתם. וכך הוא מתחיל בנבואת חורבן של הארץ על ידי אשור: "בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר, בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר, אֶת-הָרֹאשׁ, וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם; וְגַם אֶת-הַזָּקָן, תִּסְפֶּה. וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא; יְחַיֶּה-אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר, וּשְׁתֵּי-צֹאן. וְהָיָה, מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב–יֹאכַל חֶמְאָה: כִּי-חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל-הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְהָיָה, בַּיּוֹם הַהוּא–יִהְיֶה כָל-מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן, בְּאֶלֶף כָּסֶף: לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת, יִהְיֶה. בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת, יָבוֹא שָׁמָּה: כִּי-שָׁמִיר וָשַׁיִת, תִּהְיֶה כָל-הָאָרֶץ. וְכֹל הֶהָרִים, אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן–לֹא-תָבוֹא שָׁמָּה, יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר, וּלְמִרְמַס שֶׂה." (ישעיהו, ז', כ' – כ"ה).
בדברי ישעיהו אפשר לראות נבואת חורבן קשה עם משל לסַפָּר שהולך לגלח את כל יהודה, בכל ההרים שבהם עבדו בחקלאות לא יעבדו עוד ו"שמיר ושית" (קוצים) יהיה בכל הארץ.
אך בתוך פסוקי החורבן מבצבץ לנו אחד הפסוקים ונראה לנו כלא קשור, "וְהָיָה, מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב–יֹאכַל חֶמְאָה: כִּי-חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל-הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ." איך זה שבתוך נבואת החורבן ישעיהו מביא לנו דווקא תיאור של שפע? דבש וחלב הם דברים חיוביים, ואיך זה קשור לנבואת החורבן???
מקום רעיית הצאן הוא במדבר. מדבר מלשון להדביר את הצאן, להנהיג אותו. את הצאן רועים במדבר כדי לא להרוס את החקלאות שמגדלים על ההר, הרי צאן וחקלאות לא יכולים להיות באותו מקום, שכן הצאן יאכל ויהרוס את הגידולים החקלאיים. חלומו של כל רועה הוא לרעות את צאנו בהר, שם הצמחייה עשירה ומשובחת בהרבה מזו שבמדבר.
נחזור לפסוקים ונמשיך בהם "וְכֹל הֶהָרִים, אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן–לֹא-תָבוֹא שָׁמָּה, יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת; וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר, וּלְמִרְמַס שֶׂה." האדמות החקלאיות בהרים ננטשו, הצאן יכול לעלות אל ההר ולאכול את הצמחייה המשובחת של ההר. כתוצאה מכך יש יותר מזון לצאן מה שמוביל להתרבות מהירה יותר של העדר ולשפע של חלב. שפע החלב זהו סמל לחורבן ונטישת החקלאות. אבל מה הקשר לשפע של דבש?
גם שפע הדבש, כמו החלב, מהווה סימן לנטישה. הדבש הטבעי, עוד לפני שהאדם התחיל לייצר אותו במכוורות, הדבש היה מיוצר באזורים נטושים בעלי צמחיה.
וישָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ." (שופטים, י"ד, ח'). שמשון יורד לתמנתה לקחת אישה, בדרך הוא פוגש בכפיר אריות ומשסע אותו. לאחר שנה הוא חוזר לאותו מקום ורואה בתוך שלד האריה כוורת דבורים עם דבש. שלד האריה הנטוש שימש את הדבורים כמקום בטוח לייצר בו דבש.
בהמשך הפסוקים ראינו שהנביא מתאר לנו שאדמות ההתיישבות והאדמות החקלאיות יינטשו, וכאשר אדמות כאלה ננטשות בתהליך טבעי (הנקרא סוקצסיה) שלוקח עשרות שנים, בסופו של דבר הן הופכות להיות שטחים עצומים של חורש ים תיכוני (המאפיין שטחים רבים של ארץ ישראל) עם צמחיית בר. בדיוק איפה שהדבורים היו מייצרות את הדבש הטבעי. מקום נטוש בלי הפרעה שמאפשר להם ליצור דבש מהצמחייה והפרחים שיש שם.
דוגמא לכך ניתן לראות בספר שמואל א: "וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר, וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ, וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא־שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ, וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו." (י"ד, כ"ה – כ"ז). ומכאן אנו גם מבינים את הביטוי 'יערת הדבש'.
שפע הדבש והחלב מתאר לנו חורבן חקלאי. שפע הדבש מגיע מאזור היער (החורש) הנטוש עם צמחיית בר, כאשר חקלאי עובד האדמה מתחיל לחרוש ולעבוד את האדמה הוא קוטע את התפתחות החורש ולכן החורש הוא סמל להרס חקלאי. וכך גם החלב, ריבוי חלב כביטוי לריבוי צאן, דבר המתאפשר בארץ ללא חקלאות כך שאפשר לגדל את הצאן בכל מקום ללא הפרעה.
כעת אנו יכולים להבין את מקומו של הפסוק המתאר שפע של דבש וחלב בתוך נבואת החורבן. זה בדיוק מדבר על חורבן, החורבן החקלאי וההתיישבותי של אנשי יהודה על ידי מלך אשור.
אמנם שאלה זו נפתרה לנו אבל שאלה חדשה ומתבקשת עולה, אם באופן טבעי לגמרי שפע של דבש וחלב מתאר לנו חורבן, איך זה ששבחה של ארץ ישראל מתואר דווקא בשפע הזה?
נגה הראובני, בספרו "טבע ונוף במורשת ישראל" מציע הסבר מעניין.
לפני שבני ישראל התיישבו בארץ ופיתחו את חקלאותה היא הייתה "נטושה" ומכוסה בחורש ים תיכוני וצמחייה טבעית, חלומו של כל רועה צאן. והרי בני ישראל היו רועי צאן. לכן, תיאור הארץ כ"זבת חלב ודבש" היה אכן שבח גדול עבור עם של רועי צאן.
נגה הראובני אומר בעצם שזה מן ביטוי זמני, שבח של ארץ ישראל לפני שבני ישראל נכנסו אליה. ומה עם השבח שלה כיום? לאורך כל הדורות שכבר היה פה המון חקלאות, כששפע של דבש וחלב כבר לא היה טוב ליושבי הארץ, גם אז ועדיין ממשיכים לשבח את הארץ בחלב ובדבש.
גם למיכה ארז, מדריך טיולי שטח ייחודיים במדבר, היה קשה עם תשובתו של נגה הראובני לשאלה זו והיא לא הניחה לו עוד שנים לאחר ששמע מערך זה מד"ר דורון שראבי שריכז את קורס הדרכת הטיולים שארז השתתף בו כתלמיד.
לאחר כמה שנים מיכה שלח מכתב לדורון וסיפר לו על כך ששאלה זו לא עזבה אותו ובמשך השנים גיבש לעצמו תשובה שהשקיטה את ליבו.
מיכה הצביע על תכונה ייחודית של החלב והדבש – שניהם המאכלים היחידים הכשרים המהווים יוצאי דופן בכלל ההלכתי הידוע "כל היוצא מן הטמא – טמא".
החלב מכיל את כל אבות המזון שהגוף צריך. היצור אוכל את אבות המזון באוכל שלו, האוכל מתפרק, אבות המזון נספגים בדם ודרך הם עוברים אל החלב. כלומר החלב נוצר מהדם. הדם הוא טמא לא משנה מאיזה חיה היא, אם היא כשרה ואם לא, אך החלב שיוצא מהדם, שהוא טמא לחלוטין, כשר. וכך גם בדבש, הדבורה זוהי חיה טמאה לגמרי, אך הדבש היוצא ממנה טהור לחלוטין. מן הטמא יצא טהור! השלילי הופך לחיובי!
בנוסף לכך מיכה נוגע בעוד עניין, הוא מדבר על ההסבר של הרב קוק זצ"ל על ההבדל בין בחירה לסגולה. סגולה זה לא משהו שאתה בוחר בו אלא זה משהו שטבוע בך עוד מאבותיך ולא תוכל עליו אף פעם ובחירה זהו כוח אנושי לבחור בדבר הנכון, במצוות ומעשים טובים.
לסיכום מיכה כותב שיש בארץ ישראל שתי בחינות, האחת זה שבעת המינים – הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, המייצגים את כוח הבחירה והמעשה האנושי, להוציא שפע רב ע"י המעשה האנושי. והשנייה היא ארץ זבת חלב ודבש, וזהו שבחה הסגולי של ארץ ישראל, זה משהו שטבוע בה ואי אפשר לשנות אותו. ארץ ישראל משורשה תהייה טהורה ולא משנה מה יהיה בה, מהטמא ייצא טהור והשלילי בה יהפוך לחיובי, ארץ שגם בחורבן מוציאה מתוק ושפע. ארץ שמשורשה היא זבת חלב ודבש שנובע מתוך סגולתה, מתוך כך שהקב"ה בחר בה.
והיא, היא הארץ של עם ישראל! שגם בו יש מן הסגולה הזאת, להפוך את הטמא לטהור ולתקן עולם במלכות שדי.
חודש טוב.