“איפה חברון שלנו?”/ נטע שמחי
ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, ה' באייר תשכ"ז, התכנסו תלמידי ישיבת מרכז הרב באולם המרכזי לחגוג את המאורע בסעודת מצווה מכובדת. בדיבורים תוך הסעודה, נשא הרצי"ה דרשה כמעט נבואית שתצרב בתודעה שנים ארוכות לאחר מכן. בדרשתו הזכיר את יום כ"ט בנובמבר הגורלי, וזעק:
"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי.
באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי עשר – "וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ"! איפה חברון שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!"
באותם הימים חבלי המולדת שלנו, ערשי האומה של עמנו, מקומות כמו שכם, יריחו וחברון בהם התרחשו סיפורים המהווים בסיס שחקוק היטב בהיסטוריה שלנו כעם, לא היו בחזקתנו.
הרצי"ה כאב את הקריעה ממקומות אלו, בלי לדעת ששלושה שבועות מאוחר יותר צה"ל יפרוץ במלחמה ניסית שתתרחש שישה ימים בלבד.
לאחר תקופת המתנה מורטת עצבים בארץ, פתחה ישראל במבצע אווירי אדיר בו השמידה את כל רוב חילות האוויר של צבאות ערב ורשמה לעצמה יתרון עצום. מיום זה, כ"ו אייר תשכ"ז, החלה המלחמה. איש לא ידע כמה זמן היא תימשך ואי הודאות סביב תוצאותיה הייתה מאתגרת.
אך באמת תוך כדי ניסים גלויים ולחימה עזה, תוך ימים ספורים כוחות צה"ל זרמו וכבשו את חצי האי סיני, הגיעו עד תעלת סואץ ופתחו את מיצרי טיראן. רמת הגולן נכבשה, רצועת עזה, והרי יהודה ושומרון הנישאים שבו אלינו תוך קרבות עזים. מערכה קשה החלה בירושלים, עד שב-כ"ח באייר טבע מוטה גור את הקריאה ההיסטורית בקשר: "הר הבית בידינו!" וירושלים שוחררה כולה. לבבות יהודיים רבים בעולם עמדו משתאים אל מול הנס העצום המתרחש לנגד עיניהם. אך מירושלים דרומה לא עוצרים. "שבו בנים לגבולם" – הבנים חזרו לאמא רחל המחכה לבניה על אם הדרך.
מחי עינייך מדמעה אמא, יש שכר לפעולתך כי אנו ממשיכים בעוז אל היעד הבא, גוש עציון שנחרב 19 שנה קודם לכן וכעת שוחרר מחדש בלב שמח. ומשם עיני כל חיילי החטיבה הירושלמית נשואות דרומה, אל האבות והאמהות של כולנו, אל חברון.
העיר חברון, עיר אבותינו בה הונחו היסודות שלנו כעם עמדה ריקה מיהודים מאז הפרעות הקשות שהתחוללו בה בשנת תרפ"ט. שנים של התיישבות יהודית שהיו בה ונגדעו, וכיאה לעם שלנו, הנצחי, שמבין שארצו נקנית בייסורים שב אל כור מחצבתו, אל שורשי עמו שנבטו בחברון.
כוחות צה"ל פרצו בסערה אל חברון, מוכנים לקרב קשה, ולהפתעתם גילו את העיר מוצפת מכל עבר בסמרטוטים, בדים ודגלים לבנים כאות לכניעה.
מוחמד עלי ג'עברי, ראש העיר חברון, ערב קודם לכן שומע על שחרור ירושלים והר הבית ומבין שאין לו סיכוי כנגד כוחות צה"ל, ושאם יכנעו מראש לא יגעו בערביי העיר ואף לא יגרשו אותם מבתיהם.
הוא מכריז על עוצר כללי וכניעה. חברון נכבשה ללא ירייה אחת. כוחות החטיבה הירושלמית נעו לכיוון מערב העיר, וג'יפ אחד יחיד שהיה בראש הכוח פונה לכיוון מרכז העיר. בתוך הג'יפ הנוסע בחיפזון נמצא הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן שפניו מועדות אל מערת המכפלה. בהגיעו לכיכר השוטר יורה מחסנית שלמה בעוזי שלו ובכך מכריז בפני תושבי חברון הסגורים בבתיהם על כיבוש העיר.
בעודו ילד קטן זכר הרב גורן את ההשפלה לעמוד ולהתפלל רק עד המדרגה השביעית שבסמוך למערת המכפלה, והיה נמרץ להגיע במהירות אל המערה. בעיה קלה עיכבה אותו, מאחר ושכח את הדרך לשם. נער ערבי צעיר הציץ מאחד החלונות, ועיניו הזריזות של הרב גורן קלטו זאת. מיד קרא לנער להתקרב, ומשראה שהנער מהסס ומפחד, פיתה אותו בשוקולד ושכנע אותו להראות לו את הדרך ל"קבר איברהים". הנער נענה בחיוב, והג'יפ דהר.
בהגיעם, הרב גורן, אשר התרגשות עזה אחזה בו זינק מיד אל השערים הירוקים. "איפתח אל באב!". ואין עונה.
הרב גורן דופק שוב, והתשובה המאכזבת: "מפיש מפתח." (אין לנו מפתח). לרב גורן שכל בקודקודו, והוא מבין שהמפתח בידיהם וניסה להכנס שוב, אך ללא מענה, עד שפקעה סבלנותו ופתח באש על השער, אך השערים עדיין לא נפתחו. בסופו של דבר בעזרת טנק שהגיע ולו היה מוט ברזל, הצליחו לפתוח עמו את השערים. בלב פועם מהתרגשות עלה הרב גורן על צריח הטנק ותלה דגל ישראל על מערת המכפלה. את שערי המערה הוציאו מציריהם והם נפלו, ובתוך המערה מצאו שני ערבים מהם לקחו את צרור המפתחות. הרב גורן תקע תקיעה גדולה בשופר והקריא את פרשת חיי שרה, בה נמצאת ההוכחה שאברהם בצדיקותו העניק לנו, שמערת המכפלה היא קניין שלנו לנצח. בסיס הקשר של עם ישראל וארץ ישראל.
לאחר מכן נערך טקס בבניין העירייה בו חתם מוחמד עלי ג'עברי על כתב כניעה, והכוחות התקדמו באין מפריע ובלא קרבות דרומה עד פאתי הכפרים ד'אהרייה וסמוע.
כ"ט באייר, היום בו נחגג שחרור חברון, הוא גם ערב ראש חודש סיון. השל"ה הקדוש חיבר תפילה מיוחדת שנאמרת בראש חודש סיון, והיא נקראת "תפילת אבות על בנים", בה הורים מתפללים על ילדיהם שימשיכו את דרך התורה והאמונה. וכך מאות שנים הורים היו מתפללים על בניהם ובנותיהם בתאריך זה. וכמה מיוחד חיבור נצחי זה שבערב ראש חודש סיון התשכ"ז עם ישראל שב אל האבות והאמהות, אל חברון. אל העיר שבה מושתת יסוד תחילת העם שלנו והקשר בינינו לבין ארצנו.